The Israeli-Palestinian impasse could be at a dangerous tipping point

(גירסה עברית של מאמר זה, בהמשך הדף)

Recent terrorist acts in Israel raise the question of whether the region is facing yet another wave of Palestinian violence, or a full-blown third Intifada.

In the past few days scores of Palestinian stabbing, rock throwing, shooting and bombing attacks against the Jewish population have occurred in Jerusalem, the West Bank, and towns inside of Israel’s internationally recognized borders. Israeli and Palestinians security forces have been unable to thwart the attacks, which seem to be launched without much of a premeditated process or preparations.

The latest attacks contain elements of both the First Intifada of 1987, and the second one, which started in 2000. The first was a people’s uprising, with participants mostly between the ages of thirteen to twenty. It was characterized by stone throwing, firebombs, pipe bombs, and sporadic shooting. Terror organizations had little involvement and the uprising was disorganized in nature.

Those confrontations have similarities to the situation right now, with the added element of unpredictable rioting. Over the last month, Jerusalem police have arrested over 120 Palestinian teens involved in riot events, one of which led to the death of Alexander Levlovitz, an Israeli killed in a rock-throwing attack in Jerusalem on September 13th.

These events seem to occur randomly in both time and geography. But as in the Second Intifada that began 15 years ago, the attackers attribute religious reasoning to their actions. Some of the terrorists have posted Facebook statuses or talked with relatives about what they regarded as violations of the Al-Aqsa Mosque prior to carrying out their attacks. In contrast to past uprisings, Muslim religious reasoning surpasses Palestinian nationalism as a motive.

"Stab" campaign on Palestinian media.

"Stab" campaign on Palestinian media.

In a possible echo of the Arab uprisings of earlier this decade, the attackers are acting semi-spontaneously, using only whatever limited resources they have at their immediate disposal. Some of the Palestinian terrorists in recent weeks had no gun training as was evident from the actions of attackers like Amjad Aljundy, who stabbed two soldiers and took a rifle while neglecting to take its magazine, and Muhand Shafik, who stabbed four Jews in Jerusalem’s Old City, killing two of them but failing to use the gun he took. Videos on Arabic social media carry a message that there is no need for firearms when kitchen knives, backyard hatchets, or workplace screwdrivers can do the job.

This in turn lowers Israeli intelligence’s ability to thwart such attacks, as it minimizes the time span between thought of action and implementation.

The Israeli and Palestinian media are both serving as catalyzers of public sentiment. While Israeli media broadcasts fear and doubt, the Palestinian media conveys a message of anger along with calls to action.

Until recently, the Israeli media ignored most stone-throwing and firebomb attacks — and then started to cover every single event in depth as the pace of incidents accelerated. An integral part of the report is the commentators’ debate as to whether the country is in the midst of a passing wave of violence or a “third Intifada.” Frustrated news anchors ask questions of uncertainty, and officials interviewed, like Defense Minister Moshe Yaalon, call on civilians to carry arms for protection.

In contrast, the Palestinian media has already decided on a label for what’s happening right now, calling it the Jerusalem Intifada or the Third Intifada. Palestinian media has been posting videos and photos of injured or dead attackers, accompanied by hashtags such as #the_Third_Uprising" or #the_Uprising_Began.

A Palestinian Facebook user expresses her admiration for Fadi Arun, who was killed while attempting to carry out a knife attack.

A Palestinian Facebook user expresses her admiration for Fadi Arun, who was killed while attempting to carry out a knife attack.

A typical report on Faddy Alun’s death in Jerusalem neglected to mention he was wielding a knife when he was shot dead by police, right after he stabbed an orthodox teen. Instead, the incident was portrayed as an Israeli execution of a Palestinian who got into a fight with a few settlers.

Another report in the Palestinian media told of a six-year-old Palestinian child shot on a main road by a settler driving his car. The Palestinian media ignored follow-up reports which revealed the boy was actually shot while playing with his brother’s weapon and that his family fabricated the story in order to receive compensation money from the Palestinian Authority.

Palestinian and Israeli leaderships have taken very similar approaches, blaming each other in a political boxing match while trying to calm their angered publics. Palestinian Authority president Mahmoud Abbas, however, took the opening swing.

During his speech at the opening of the UN General Assembly on September 30, Abbas stated that the Palestinians are no longer committed to their various agreements with Israel, implicitly permitting the terror attacks that followed. He has also refused to condemn terrorist attacks as they happened.

Instead, the Palestinian Authority followed its own media’s lead and condemned Israel for "executing” the attackers, while piling on religion-related allegations about Israeli respect for the Al Aqsa status quo.

At the same time, Abbas instructed his police services to put down any demonstrations against his government and to help the Israel Defense Forces prevent terror attacks originating from the West Bank. Similarly ,Israeli prime minister Benjamin Netanyahu blamed the PA for deliberately causing the wave of terror through incitement — but called on Israeli Arab and Jewish leaders to prevent further escalation by refraining from going up to the Temple Mount, site of the Al-Aqsa Mosque.

Israeli Arab political and religious leadership as well as Israeli extreme right-wing leaders traded accusations of inflaming the situation by trying to change the status quo on the Temple Mount, and the Al-Aqsa mosque. The Israeli Arab leadership also accused Israeli police of gunning down Arabs they considered to be terrorists by mistake, and with using excessive lethal force on others.

Israeli and Palestinian security forces have gotten tougher and more violent with recent events. Recent videos show Palestinian police using batons to beat up young protesters, and Israeli police shooting a knife-wielding but stationary Arab woman. These incidents stress the point that both sides are resolute in preventing hostile factors from gaining more support.

But such policy could cause other, more moderate parts of the Palestinian and Israeli Arab society to be swept into the uprising. This worrying possibility has already started to take shape in various Arab cities in Israel, through the encouragement of The Islamic Movement, and in the Gaza strip, through incitement by Hamas, which like other Palestinian terrorist organizations has decided to stay out of the latest escalation for the time being.

Hamas recently suffered a blow to its rocket launching capabilities when Egypt flooded smuggling tunnels between the Strip and the Sinai peninsula. This also killed the flow of consumer goods into the Gaza Strip from Egypt, lowering Gazans quality of life dramatically.

Hamas fears the consequences of any violation of its Gaza wing’s non-written agreements with the IDF, which enabled Hamas to start reconstructing its infrastructure and the houses of disgruntled Gaza residents after last summer’s war with Israel. But the Islamist group also fears the consequences of sitting out the beginning of a popular uprising: On October 9, Hamas sent enraged supporters to storm Gazas border with Israel. At the same time, the militant group hasn’t launched any of its rocket arsenal towards Israel.

This doesn’t mean that Hamas has been entirely absent from the violence. An autonomous cell in the West Bank carried out an attack that killed two parents in front of their four children in early October. The cell was acting on a mandate to operate in an opportune moment. 

The other armed factions likely will not operate as long as they are weak in the face of Israeli and Palestinian security cooperation. However, if they find an opportunity to present Abbas as an enemy of the Palestinian people, or if large-scale arrests of organization members are conducted, they may decide to join the fight.

An Israeli Facebook user responding to news of a police shooting of an alleged attacker in Afula, Israel. The Hebrew reads: "That's how you deal with terrorists".

An Israeli Facebook user responding to news of a police shooting of an alleged attacker in Afula, Israel. The Hebrew reads: "That's how you deal with terrorists".

On Facebook and Twitter, both societies seem uniform and polarized — with the significant exception of Israel’s Arab population.

Israeli Facebook posts express condemnation, rage, and calls for tougher responses, with some anti-Arab comments. Palestinian posts call for protection of the Al-Aqsa mosque and solidarity with the attackers. Blood-filled video clips decorate the virtual walls of both, with hateful messages for the other side justified by religious text quotes on occasion.

However, Israeli Arab voices are split. Some condemn the attacks and call to strive for peace with the Jews in Israel. Others reflect the same rage of their leaders, with similar religious fervor, and even call for more violence.

The combination of Palestinian and Israeli security forces, the security fence around the West Bank, the reduced ability of armed resistance factions and the lack of active participation from Israeli Arabs and Palestinian moderates can eventually deescalate matters.

But if the moderate publics reach a critical mass of intolerance, perhaps as a result of a Jewish terrorist attack or an Israeli army or police action, maters will change rapidly.

In such a scenario, Palestinian factions that have remained hesitant to join the uprising may decide to back the emerging Intifida, leading Israel to mobilize its security forces — crushing the PA’s understandings with Israel, along with the relative calm that has presided over the region for the past decade.

טרור בישראל – אינתיפאדה שלישית או גל טרור חמישים ומשהו?

מעשי הטרור בישראל בעת האחרונה מעלים בקרב הפרשנים הישראלים והערבים, את השאלה האם אנחנו בעיצומה של אינתיפאדה, התקוממות עממית, או שמדובר בגל חולף של אלימות פלסטינית, גדול ואלים ככל שיהיה. ביממה האחרונה התרחשו למעלה מחמישה מקרי תקיפה של אוכלוסייה יהודית על ידי פלסטינים, רובם בירושלים, אך היו גם בקרית גת, בפתח תקווה, והאחרון התרחש בתל אביב. כוחות הביטחון הישראלים והפלסטינים הגיבו לאירועים אך נראה כי אין יכולת אמתית לעצור את המחבל הבא שנושא סכין או נוהג במכונית, מפני שעד אתמול בלילה, גם הוא לא ידע שהוא הולך להיות מחבל. חשיבות ההגדרה לתקופת מעשי הטרור היא כמובן לא מתוך התחשבות בעורך העיתון על מנת שיוכל לספק את הכותרת הנכונה, אלא על מנת להבין מניסיון העבר מה עלול לסמן העתיד, וכיצד יש לטפל באירועים על מנת להתמודד עם התופעה בצורה היעילה והמיטבית ביותר, ולמזער את הנזק לאוכלוסייה הישראלית והפלסטינית, תוך מניעת הסלמת המצב.

פיגועי העת האחרונה מכילים בתוכם אלמנטים גם מהאינתיפאדה הראשונה, שהחלה ב-1987, וגם מהשנייה, שתחילתה בשנת 2000. ההתקוממות העממית הפלסטינית הראשונה, הייתה כזו באמת, התקוממות מתוך העם, אשר הארגונים השונים תבעו עליה בעלות רק לאחר מעשה. היא אופיינה על ידי זריקות אבנים, בקבוקי תבערה ומטעני צינור מאולתרים, וירי מזדמן באירועים בודדים, ולא נשאה אופי מאורגן. רוב מעשי האלימות בוצעו על ידי נערים, בגילאי העשרה ותחילת ה-20. במידה רבה, אלו פני הדברים עכשיו. רוב מעשי הטרור, ודאי בירושלים בוצעו בעת האחרונה על ידי נוער, כאשר אנו מכלילים בנוסף לזריקת אבנים, בקבוקי התבערה והמטענים המאולתרים, גם אלמנט חדש שלא היה קיים ב-1987, זיקוקי דינור. משטרת ירושלים עצרה מאז ראש השנה מעל 120 נערים פלסטינים, במעורבות באירועים מסוג זה. בין אירועים אלה ניתן למנות גם אירוע קטלני, מותו של אלכסנדר לבלוביץ' כתוצאה מפיגוע זריקת אבנים בירושלים, בראש השנה. האירועים אינם מאורגנים ומתרחשים באופן אקראי, הן מבחינת הזמן והן מבחינת הגאוגרפיה. ארגונים שונים לוקחים אחריות לאחר מקרה, ולעתים נדמה כי הדבר נעשה כברירת מחדל על פי האספה האחרונה בה נכח המפגע, וכל קשר ממשי לארגון שנטל אחריות הוא מקרי. עם זאת ניתן לראות גם את הדמיון לאינתיפאדה השנייה, אינתיפאדת אל אקצא, לנוכח הזיקה הדתית שמיחסים המפגעים למעשיהם. רבים מהפיגועים בזירה הירושלמית בעת האחרונה הוצאו לפועל על ידי פלסטינים וערבים ישראלים ממזרח ירושלים אשר פרסמו סטטוסים בפייסבוק, או שוחחו עם קרוביהם על מה שהם הגדירו כפגיעה במסגד אל אקצא הקדוש. האלמנט הדתי, אשר הופיע במידה מסוימת גם באינתיפאדה השנייה, חוזר באירועי הטרור האחרונים, ואף גובר בנוכחותו בשיח הפייסבוק על האלמנט הלאומי פלסטיני.

ערוצי המדיה החברתית, פייסבוק וטוויטר, עוזרים להעריך את הלך הרוחות בקרב האוכלוסיות הישראלית והפלסטינית. שתי החברות נראות מאוד אחידות, וקוטביות אחת לשנייה, ללא הפתעה. בפייסבוק הישראלי ניתן לראות זעזוע, גינוי וקריאה לתגובה קשה כנגד המחבלים הפלסטינים. בדפי הפייסבוק הפלסטינים ישנה הזדהות עם המפגעים ועם מטרתם לשמור על קדושת מסגד אל אקצא, עד כדי הצגתם כקורבנות השלטון הישראלי בכלל, וכוחות הביטחון אשר הרגו אותם בפרט. הקירות הווירטואליים של שני הצדדים רווים בצילומי וידאו של האירועים השונים, פיגועי הטרור ופעולות הסיכול שלהם, כמו גם ההפגנות האלימות בגדה המערבית ופעולות צה"ל כנגדן. בתווך עומדים ערביי ישראל, אשר נראה כי חלקם נוטים לצד זה, וחלקם לצד השני. ההנהגה הפוליטית והדתית של ערבי ישראל, קרי חברי הכנסת הערבים ברשימה המאוחדת והנהגת התנועה האסלאמית, קוראים לעצור את הפגיעה במסגד הקדוש, ולעצור את הסלמת האירועים על ידי הימין הישראלי הקיצוני. אותם חברי הנהגה מגנים את מה שהם מכנים הוצאתם להורג של ערבים אשר נחשבו בטעות למפגעים, או שפעלו לפגוע אך השתמשו כנגדם בכוח קטלני מוגזם. החברה הישראלית הערבית מביעה רגשות מעורבים מעל קירות פייסבוק. מחד, ישנם דפים, כמו הדף ערבים וימנים מצייצים, אשר רוב תגובות החברים בו קוראות לגנות את הפיגועים של העת האחרונה, ולחתור לפתרונות שלום והבנה עם החברה היהודית בישראל. מנגד, ישנם פוסטים רבים של ערביי ישראל, בחשבונם האישי, או כתגובות בדפים שונים, המבטאים את אותו הקו של המנהיגים הפוליטיים והדתיים בחברה הערבית הישראלית, ואף מקצינים בכך שקוראים להרג נוסף של מתנחלים. אין אחידות בקול  הערבי הישראלי במדיה החברתית, אך כן ניתן לזהות מגמה קיצונית יותר בקרב ההנהגה הערבית הדתית והפוליטית ובקרב ערביי ירושלים, המאשימים בראש ובראשונה את המתנחלים והנהגתם, ומובילים קמפיין אינטרנטי מסיט של טענות שקריות על הוצאה להורג של המפגעים ופגיעה במסגד אל-אקצא.

בהקשר הרחב ניתן לראות השפעה של אירועי המהפכות בעולם הערבי, ובפרט ביטויי האלימות הסכינאית והופעתם בערוצי המדיה החברתית באינטרנט, על החברה הפלסטינית. בסבב האלימות הקודם של מפגעים פלסטינים כנגד מטרות ישראליות בלט פיגוע סכיני הקצבים בבית הכנסת בהר נוף, נובמבר 2014. גם הסבב הנוכחי מראה כי הסכין הינו הנשק העממי, הזמין ביותר. המדיה החברתית הערבית באינטרנט מוצפת בסרטים של ארגונים וצבאות ערבים אשר הורגים את אויביהם או את שבוייהם באמצעות סכינים, כידוני נשק, גרזנים ושבריות. לרוב הפלסטינים אשר יצאו לבצע פיגוע בשבועות האחרונים לא הייתה הכשרה בכלי נשק חמים, ולראיה חוסר יכולתו של אמג'ד אלג'ונדי, המחבל שדקר חיילים באוטובוס בקריית גת, לזהות כי חטף נשק ללא מחסנית, וחוסר הצלחתו של מוהנד שפיק, המחבל שרצח שני יהודים עוברי אורח בעיר העתיקה ופצע שנים נוספים בדקירות סכין, לתפעל כראוי את הנשק שחטף מהרב נחמיה לביא, ולרצוח אנשים נוספים. סרטוני הווידאו אשר מובאים ברוב ערוצי החדשות האינטרנטיים הערביים, נותנים את התחושה למפגעים כי אין צורך בהכשרה בנשק חם, וכי כלי המטבח שברשותם, הגרזן שבחצר, או המברג בעבודה, יספיקו להם לבצע את זממם, דבר המקצר את משך הזמן בין החשיבה על הפעולה לבין ביצועה, ומוריד את היכולת המודיעינית לסכל אירועים שכאלה.

התקשורת הישראלית והפלסטינית שונות בהתייחסותן אל המאורעות, ואף באופן הגדרתם. העיתונות הישראלית הכתובה והמשודרת, החלה מסקרת בהרחבה כל אירוע במסגרת האירועים האחרונים, כל זריקת אבנים, כל בקבוק תבערה, כל התפרעות, וזאת לאחר התעלמות חלקית מאירועים אלו, עד לשבועות האחרונים. חלק בלתי נפרד מהשיח העיתונאי כיום הינו לתת כותרת אחת למהלך האירועים, או ליתר דיוק לתת מקום לדיון מה היא אותה כותרת. כלומר, האם מדובר בגל בודד של אירועי אלימות פלסטינית או שישראל כבר מצויה בעיצומה של אינתיפאדה שלישית, ויחד עם זאת הפרשנים באים ומרגיעים כי אין מדובר באינתיפאדה של ממש, אחרת הינו יודעים מכך. לעומתה, התקשורת הפלסטינית ברובה כבר קיבלה החלטה כי מדובר באינתיפאדה שלישית, וקוראת לה בשם אינתיפאדת ירושלים. בעבר, התייחסה התקשורת הפלסטינית לפרקי זמן שונים בהם התרחשו אירועי אלימות פלסטינית בשמות שונים כגון "התקוממות הדריסות", "התקוממות האבנים" וכו', אולם כעת סימני ההאשטג של האירועים האחרונים בדווחי החדשות הפלסטינים הינם "#ההתקוממות_השלישית" ו-"ההתקוממות_החלה".

עמדתה ותרומתה של התקשורת הפלסטינית להתגלגלות האירועים הומחש באופן הדיווח של מקרים שונים לאחרונה. מותו של פאדי עלון, תושב עיסאוויה, דווח בדפי החדשות הפלסטינים ככזה של נער בן 19 שנקלע לקטטה עם חבורת נוער מתנחל בירושלים, וכאשר עלון ברח לבקש עזרה משוטרים ישראלים הוא נורה על ידם למוות מטווח קצר. תיאור האירוע החסיר את תחילתו, כאשר תקף עלון נער חרדי בן 15 באמצעות סכין, ללא התגרות מציידו, והמשיך לאחר מכן לנופף בסכינו לעבר העוברים ושבים בצעקות בערבית. אירוע אחר שדווח בעמודי האינטרנט של העיתונות הפלסטינית סיפר על ילד פלסטיני בן 6 שפונה לבית החולים בקלקיליה לאחר שנורה בבטנו על ידי מתנחל אשר נסע ברכבו והבחין בילד מטייל לו לתומו לצד הכביש. לאחר כמה שעות התברר כי הילד נורה בסמיכות לביתו במהלך משחק בנשק של אחיו, חבר בכוחות הביטחון הפלסטיני, והמשפחה בדתה את הסיפור על מנת לא לסבך את האח, ולהרוויח בנוסף כספי פיצויים מהרשות הפלסטינית. התקשורת הפלסטינית התעלמה מהמשך הדיווח האמור, והסיפור נעלם לו בשטף הדיווחים האחרים, כמו גם מהעובדה כי ציבור המתנחלים הקיצוני, אשר רובו ככולו דתי, אינו נוהג להפר את איסור הנסיעה בשבת , היום בו חל האירוע המדובר. דיווחים אלה גרמו לתסיסה בקרב ציבור הקוראים הפלסטיני, ובקרב ערביי ישראל, ובמהלך השעות שלאחר הדיווחים התגברה האלימות וההפגנות ברחבי ירושלים והגדה המערבית.

חלקה של ההנהגה הינו קריטי בהתפתחות האירועים, גם הישראלית וגם הפלסטינית. בשלבים הראשונים של סבב הטרור הנוכחי נשא אבו מאזן נאום באו"ם אשר קבע כי הפלסטינים אינם מחויבים יותר להסכמים עם ישראל, ובכך התיר במרומז פעולות איבה כנגד מטרות ישראליות. מנגד, על פי דיווחי אמ"ן, אבו מאזן הנחה את מנגנוני הביטחון שלו לדכא גורמים מתסיסים בחברה הפלסטינית, ובמיוחד מקרב הארגונים המתנגדים לשלטונו, קרי חמאס והג'יהאד האסלאמי. בד בבד לא יצא גינוי פלסטיני רשמי לאירועי הטרור, אף לא לזה של חוליית החמאס שרצחה זוג הורים מההתנחלות נריה אל מול ארבעת ילדיהם. במקום זאת יצאה הרשות בגינויים כנגד ישראל אשר אשמה, לשיטתה, במותם של מפגעים כגון פאדי עלון, וקראה לקהילה הבינלאומית למנוע את האלימות הישראלית, כלשונם. גינויים אלה מישרים קו עם דיווחי התקשורת הפלסטינית, ובאים להראות הזדהות עם הנרטיב המופץ בקרב האוכלוסייה הפלסטינית, אשר נסוב בעיקר סביב טענות לניסיון לשינוי הסטטוס קוו במסגד אל אקצא. ההנהגה הישראלית קראה להרגיע את הלהבות, יחד עם מיצוי התהליכים עם המפגעים. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, קרא למנהיגים בחברה הישראלית, היהודיים והערביים, להימנע מלעלות להר הבית, ובכך למנוע הלהטה של היצרים. עם זאת, ההנהגה הישראלית האשימה את זאת הפלסטינית בגרימת גל הפיגועים על ידי דברי ההסתה של חבריה. פרט לכך, בכירים שונים, כמו ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, ושר הביטחון משה יעלון, קראו לאזרחים ישראלים לשאת את נשקם האישי עליהם, במטרה לעזור למנוע את הפיגוע הבא, ולתת מענה למפגע הבודד, שאין לדעת מתי ואיפה יפגע.

אירועי האלימות של העת האחרונה שינו את גם את התייחסותם של כוחות השיטור והביטחון, הן הישראלי והן הפלסטיני, אשר הפך קשה ואלים שאינו נוקט משנה זהירות. דרך המדיה החברתית ניתן לראות סרטונים ותמונות שונות בהן נראים כוחות השיטור מבצעים מעצרים אלימים, תוך הכאת החשודים בצורה קשה. סרטון שהועלה לעמוד חדשות פלסטיני בפייסבוק, הראה שוטרים פלסטינים מרביצים במקלות לצעיר פלסטיני אשר נעצר במהלך הפגנה נגד הרשות, ועוררו זעם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית. סרטון אחר מראה ירי של כוחות ישראלים במחבלת חמושה בסכין מטווח קרוב, בעוד היא עומדת ללא תזוזה. כוחות הביטחון הישראלים, והביטחון המסכל הפלסטיני נראים מאוחדים במטרתם, למנוע מצעירי ההתקוממות המתהווה לסחוף עימם עוד מקרב הפלסטינים וערביי ירושלים, על ידי הרתעה ושימוש ביד קשה. עם זאת, קיים חשש כי מדיניות כזו עלולה לפגוע גם בחפים מפשע באוכלוסייה הבלתי מעורבת, ויתר מכך, להתקוממות של גורמים מתונים בחברה הערבית הישראלית ובחברה הפלסטינית.

השלב הבא בהתפתחות האירועים האחרונים, יכריע את הכיוון אליו ילך הגל הנוכחי, אם להחמרה או להקלה, אם לאינתיפאדה או לירידת הגל ולרגיעה. בשלב זה נמנע חמאס מגיבוי ארטילרי לאירועי האלימות הפלסטינית, ומסתפק בהצהרות תמיכה ושליחת תומכיו ברצועה להפגין מול הגדר עם ישראל. חמאס אינו רואה תועלת כרגע בהפרת ההסכמים הבלתי כתובים שלו עם צה"ל, אשר הביאו לתחילת שיקום רצועת עזה מהמערכה של קיץ 2014, ולשיכוך הכעס העזתי על הארגון. חמאס ספג לאחרונה מכה קשה ממצריים אשר הציפה את מנהרות ההברחה מסיני, שיותר משפגעה ביכולת הרקטית של הארגון, הפסיקה את זרימת הסחורות את תוך הרצועה, ועל ידי כך פגעה בהכנסתם של רבבות פלסטינים, ואיכות החיים של כל תושבי הרצועה. כל עוד חמאס, וכן שאר הארגונים כמו הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית לשחרור פלסטין, וגדודי חללי אל אקצא, אינם מתערבים באופן ישיר בהתנהלות האירועים, ניתן להניח כי לא תיראה הסלמה של האלימות כלפי ישראל. אמנם הפיגוע כנגד משפחת הנקין בוצע על ידי חוליית חמאס, אך כפי הנראה לא הייתה הוראה ישירה של הנהגת חמאס להוציא את הפיגוע לפועל באותו הזמן, אלא הייתה זאת התארגנות של תא מקומי, אשר קיבל מימון, נשק והנחיה כללית לזהות שעת כושר. עם זאת, במידה ותהיה לארגונים עילה לשינוי אסטרטגיה, כמו מעצרים נרחבים של חברי הארגונים על ידי ישראל או הרשות הפלסטינית, או שתסתמן לה הזדמנות להראות את אבו מאזן כאויב העם הפלסטיני, עלולים הם לעלות על עגלת ההתקוממות הפלסטינית, להבעיר בה את אש ההתנגדות.

ללא מעורבות ניכרת של הארגונים והציבור הערבי המתון, ובעזרתם של מנגנוני הביטחון המסכל הפלסטיני וגדר הביטחון הישראלית המונעים מעבר של אמצעי טרור מהגדה לישראל, יכולים זרועות הביטחון הישראלי להשתלט באופן יחסי על האירועים, ולהביא לבסוף לדעיכתם. אולם, אם יחליטו הארגונים, או הציבור המתון בקרב ערביי ישראל או הפלסטינים, להצטרף אל גל הטרור, או אם הרשות תשנה את גישתה, אז תפרוץ אינתיפאדה שלישית, אשר תביא לריסוק ההבנות בין ישראל לרשות, והרגיעה היחסית אשר נראו מאז מות יאסר ערפאת, ודעיכת האינתיפאדה השנייה.